התהפכות

לפני 6 שנים התהפכתי בג'יפ.
זו היתה הנסיעה הביתה. הנסיעה הזאת שסוגרת תקופה. פה היה מדובר בסוף חודשים של עבודה אנטנסיבית למען הקמת מרכז רפואי בלב קהילה של 6000 איש המנותקים מהציווילזציה (אם זה המינוח המתאים לאקוודור) וחיים בין 1.5-6 שעות מהבית חולים הקרוב. מרטין, הדוקטור הגרמני שיזם את כל הפרוצדורה – שאף זכתה לשם foundation human nature היה הנהג, ואנוכי, שהצתרף לחודש האחרון של ההקמה עם איזה ג'וק של הרמת טורבינת רוח, היה הנוסע מאחור, יחד עם אד – שותפו של מרטין לעשייה ודוקטור בפני עצמו, אנגלי ורצה השם גם יהודי, שרה – אחראית המתנדבים קליפורניה, ואיזה אקוודורית טועה שעלתה לטרמפ.

הנסיעה סיכמה שבוע בו הולווה הרכב, Toyota 4runner מהארגון הגג , או סוג של אירגון הגג Jatun Sacha, לשם העברת מקרר גז למרפאה, פרט חיוני לשמירה על התרופות. היינו אחרי שבוע גשום,ומאד שמחנו שעברנו בקלות את האזורים הבוציים, "step on it" אני זוכר שפלטתי, ומרטין, יומיים לפני טיסה חזרה לגרמניה, וראשו מסוחרר מההצלחה של יוזמתו, הגיב בשמחה בלחיצה מוגברת על הגז.
ירידה תלולה, כביש עפר חלק, התפתלות נחש על פי תהום. ימינה, שמאלה, ימינה והופ! אנחנו הפוכים. שברו של חלום. בעודנו זוחלים החוצה (לא היינו חגורים כמובן) האקוודורית פורצת בצחוק צבוע משוחרר ,קצת פריקי למען האמת, ומרטין מקלל בכל השפות שהוא מכיר -chuch de madre! shaisa! i fucked it up!

שרה שברה את היד, וכלבלבה הצעיר שקנתה לפני יומיים לא נראה באופק. 5 שעות ובקבוק וודקה אח"כ. הצוואר עוד תפוס, היד של שרה עוד כחולה וחבושה, והג'יפ מחכה לגרר אחרי שהכפריים המקומיים עזרו לנו להפוך אותו. אנחנו בקיטו, בדירה השכורה, מריצים שורות ומנסים לשכוח מהכל.
מחר, מרטין יגלה שהביטוח של הג'יפ נגמר לפני יומיים, ושהאירגון הצעיר שזה עתה הקים עומד על סף תהום עם החוב שנוצר. למה אני מספר לכם את זה? כי השבוע עבר עלי ארוע שהזכיר לי את זה. מילואים. הנדסה. אימון . מה שאומר אבק ונגמ"שים. נגמ"ש צה"לי למי שלא מכיר, זו חיה עם שיכוך כמו של גוש בטון ,היגוי כמו של צוללת גרעינית וברקס כמו של פיאט 127 (האמת שתמיד השוויתי את הברקס של הפיאט שלי לנגמ"ש, אז זה טיעון די סיבובי…) . קשה לנהוג נגמ"ש בשטח בלי לחטוף צרור של תלונות וביטות בגב. אלא אם כן תנהג ממש לאט, נגיד 5 קמ"ש. אז רצה המקרה, ושותפי למילואים ברנע חטף עלי קריזה מטורפת על "נהיגתי הפרועה" ואיים לפוצץ אותי מכות , אם לא אתחיל להירגע. ניסיתי להגיב בעדינות, אבל חום של מדבר, שכבת אבק על המוח וסתם טיפשות גרמה לכך שהזכרתי משהו לגבי אמא שלו. זה כבר ממש הקפיץ לו ת'פיוז, ובעודו קופץ מתא הלוחמים, ברחתי מתא הנהג כמו שהפחדן הפנימי הטבוע בי מורה. אני מאמין בגישת הפוקר – לבלף עד הרגע האחרון, אבל בסוף, לפעול לפי הקלפים שהטבע חילק לך, וברנע מה לעשות, גבוה ממני בראש.
אחרי שהופרדו הניצים ועצרנו באיזו עמדת המתנה, ברנע ניגש אלי ליישר את ההדורין. תראה, הוא אמר. לפני 6 שנים , במילואים,נהגתי בהאמר, ונועם וכספי ישבו איתי. נסענו בשטח, נהגתי בקלות ראש, בשבריר שניה הג'יפ התהפך. שבריר בו לא שמתי לב. המח של נועם היה שפוך החוצה. אתה מבין?! חצי מח בחוץ. בנס לא קרה לי כלום ויכולתי לתת טיפול ראשוני לשניהם. זה השאיר בי סימן לכל החיים. מאז אני נוהג כמו כוסית בשטח, ואומר גם לאחרים לנהוג ככה.

גם אני נהגתי כמו אדם אחר כשחזרתי לארץ. עם הזמן דברים חוזרים לקדמותם,ככה זה אצלנו, אנחנו חייבים תזכורות תקופתיות. אני רק מקווה שהתזכורת הבאה שלי לא תהיה לחטוף מכות בנגמ"ש באמצע צאלים.

על אודות חנן

טיסנאי (חופשיים) שעשה הסבה תחביבית לטורבינות רוח קטנות אחרי הצבא (2001). בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון (2006), ומכון ויצמן (Msc אנרגיה סולארית וארוסולים 2010), עוסק ועסק בתחום אנרגיית הרוח (בונה טורבינות רוח מ-2001) , אנרגיה סולארית (PV ותרמית), אופניים חשמליים (עוסק בתחום מ-2005) ואנרגיות מתחדשות בכלל. נכון ל-2011 - עושה דוקטורט בטכניון, בנושא "מיקום אופטימאלי של טורבינות רוח באזור הררי".
פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This blog is kept spam free by WP-SpamFree.