רוחות המחר, מדידות האתמול

הניסיון האחרון מאנגליה, בנודע לעידוד התקנה של טורבינות רוח קטנות לייצור חשמל, הוא מחפיר. הם החליטו לממן הקמה של מתקנים לייצור חשמל, ללא הגבלות ברורות על האיזור עצמו בו תמוקם הטורבינה, ואף עם עידוד ברור להקמת טורבינות רוח על מבנים קיימים ונמוכים. התוצאה – לא הרבה חשמל יוצר בפועל. או בעברית פשוטה – כשלון. בישראל, אנחנו צועדים בכיוון הנכון בעת כתיבת שורות אלה. התעריף שהוצא ברשות לשרותים ציבוריים חשמל, הוא עבור החשמל (בקוט"ש) המיוצר בפועל. תעריף זה מעודד התקנה של טורבינת רוח איפה שהיא תייצר הכי הרבה קוט"ש. כלומר – איפה שיש הכי הרבה רוח! זאת לעומת המודל הבריטי, שפשוט עודד עוד ועוד התקנות של טורבינות רוח. נקודה. התקנת טורבינת רוח על גג בית צמוד קרקע, בשכונה צפופה, על גבי תורן של 3 מטר מעל הגג, שקולה להתקנת פאנל סולארי בכיוון צפון, ובצל. אין בזה שום הגיון. אז הרשות לשרותים ציבוריים חשמל הפנתה אותנו בכיוון הנכון. אך אליה וקוץ בה. הניסיון האחרון, מהתעריפים לפאנלים פוטוולטאים לשימוש ביתי ומסחרי (עד 50 קילוואט הספק מותקן, בדומה לתחום של התעריף לטורבינות רוח) מלמד אותנו שכשהשוק מתחיל לזוז – הוא זז מהר. מהר מאוד. האם זה יקרה גם בשוק הרוח הביתי-מסחרי? מכיוון שלמרות (או בזכות) התעריף, מי שירוויח הכי הרבה מההתקנות יהיו המשווקים והמתקינים, יכול להיווצר מצב בו כולם רצים להתקין, כדי לקחת נתח כמה שיותר גדול מתוך ה-30 מגאוואט – הכמות הכוללת של התקנות אליה התעריף מיועד. ברור כמובן, שריצה זו תעמוד בניגוד למגמה של מיקסום הרווח מכל התקנה, או מקסום החשמל המיוצר מכל טורבינת רוח. זה יהיה רע מאוד מכל הבחינות – הרווח של בעלי הטורבינה והרווח שלנו מחשמל נקי ולא מזהם. אך יותר מכך, זה יהיה הפסד לתפיסה הציבורית והמדינית של פוטנציאל אנרגיית הרוח. הפוטנציאל בישראל אינו זעיר. הוא משמעותי. וכדי לממש אותו צריך חוות רוח (אוסף של טורבינות רוח גדולות המותקנות באזור אחד), אך גם התקנות של טורבינות בינוניות הן חשובות, לייצור החשמל, אך גם לפתח דעת קהל חיובית על הטכנולוגיה, שבעולם היא טכנולוגיית ייצור החשמל הנקי והמתחדש הכי רווחת והכי כלכלית. יותר מ-120 גיגהוואט של אנרגיית רוח הותקנו בעולם בסוף 2008! זה מהתחלה צנועה של פחות מ-1 גיגה ב-1980. אין לסיפור ההצלחה של רוח אח ורע (עדיין) בעולם האנרגיה המתחדשת.

אנחנו רק בהתחלה, וכולנו מחכים עוד לתקנות הבניה של משרד הפנים, ולכניסה של גופים ממנים אלה ואחרים. אבל עלינו להבין, שישנו הבדל מהותי בין אנרגית הרוח לאנרגית השמש. ריצת האמוק אחרי אתרים פוטנציאלים, ללא מדידה לאורך זמן משמעותי (רצוי כשנה לפחות), והקמה על סמך המידע החלקי הקיים עבור רוב אזורי הארץ, יוביל להמון התקנות שלא עומדות בציפיות ומייצרות חצי ופחות מהתחזית. זה יהיה אסון לענף, לא פחות. אם רוצים להבטיח נתח מהעוגה, אני מציע להפריד בין אישור הבניה לבין ההקמה בפועל. האזורים הטובים בארץ ידועים פחות או יותר. אז אפשר לקבל אישורי בניה על מגוון מיקומים בתוך האיזורים האלה. אך לפני ההקמה בפועל חיבים לערוך מדידה מסודרת. אחרת – נקבל הרבה פסלים במימון משלם המיסים. וחבל.

על אודות חנן

טיסנאי (חופשיים) שעשה הסבה תחביבית לטורבינות רוח קטנות אחרי הצבא (2001). בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון (2006), ומכון ויצמן (Msc אנרגיה סולארית וארוסולים 2010), עוסק ועסק בתחום אנרגיית הרוח (בונה טורבינות רוח מ-2001) , אנרגיה סולארית (PV ותרמית), אופניים חשמליים (עוסק בתחום מ-2005) ואנרגיות מתחדשות בכלל. נכון ל-2011 - עושה דוקטורט בטכניון, בנושא "מיקום אופטימאלי של טורבינות רוח באזור הררי".
פורסם בקטגוריה אוויר לנשימה, טורבינות רוח קטנות לייצור חשמל, קואפרטיב אנרגיה מתחדשת, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This blog is kept spam free by WP-SpamFree.