למה? מבט על.

אנחנו צורכים הרבה אנרגיה. אנחנו? אני ואתם. הרבה אנרגיה? מכונית פרטית זוללת בנזין. הרדיאטור זולל פחם, גז ונפט. הייצור והשינוע של נעלי הנייקי החדשות זולל גם וגם. התאבון שלנו משפיע על המציאות שלנו במספר דרכים:
1. זיהום הסביבה בה אנחנו חיים, והשפעה על בריאותינו
2. הקטנת המשאבים שאנחנו משאירים לילדינו
3. פוליטיקה של משאבים מתכלים
4. כלכלה של אנרגיה ממקורות מתכלים
5. התחממות כדוה"אהגברת אפקט החממה ע"י שחרור הפחמן האצור בדלקים מאובנים

על מנת לעבור למה שמכונה "כלכלה ברת קיימא" – או מציאות מוסרית והגיונית יותר, בה אין אנחנו מקריבים את חיי ילדיינו על מזבח הנוחות המיידית – אנחנו צריכים שינוי דיסקט. לא פחות. המונח שדרור צחורי לימד אותי להשתמש בו הוא "שינוי תרבותי". מה זה כולל? זה כולל מלחמת חורמה בתרבות הצריכה. מעבר לכלכלה אקולוגית. זה כולל שינוי התנהגותי בצריכת המשאבים שלנו – לחימום, קרור ותחבורה. מה שמכונה התייעלות אנרגטית. וזה כולל מעבר לאנרגיות מתחדשות.

הסעיף האחרון קשה לאנשים מסוימים. אלה שרוצים את הכי טוב. גם וגם וגם וגם. אז משפט הנדסי ידוע אומר "האויב של הטוב הוא המצוין". נשמע יותר טוב באנגלית. אך הפואנטה ברורה – אם נחכה לפתרון האולטימטיבי, גורלנו הוא שנחכה זמן רב. נצח. מה יקרה בזמן הזה? ראו את הרשימה למעלה. אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו ולכן אנחנו, כמו העולם, צריכים לפעול עם הטכנולוגיות הכי נקיות ומתחדשות הזמינות לנו, ולעשות חישובי נזק מול תועלת. כי הכל מתנקז בסופו של דבר לשאלות של "עיקר מול תפל". אנחנו רוצים אוויר נקי, אדמה נקיה, מים נקיים. אנחנו רוצים מקום לטייל בו, ומגוון ביולוגי שישאר בו. מול כל זה – או עם כל זה – אנחנו רוצים חשמל, תחבורה מהירה, טיסות לחו"ל ובידור בכל ספקטרום הקרינה האלקטרומגנטי. אז אנחנו צריכים למצוא את הטוב מכל העולמות ולהבין שאי אפשר לקבל את הכל.

דיוויד מקיי כתב את הספר הזה, שהוא חשבון האנרגיה האולטימטיבי. דיוויד מכמת שם את כל הפרטים הקטנים שצורכים אנרגיה בחיי היום יום שלנו, וכנגד הוא מתווה את מקורות האנרגיה המתחדשים האפשריים. את כל זה הוא עושה באנגליה (אולי בקרוב יהיה כזה חשבון לישראל. אני עשיתי חשבון מקורב – ואנחנו כמובן מאוד דומים לאנגלים. תושבי ישראל צורכים פחות אנרגיה לדעתי, כלומר פר בן אדם, אך לא הרבה פחות) והמסקנה שלו ברורה – תאבון האנרגיה הגדול שלנו, פלוס הדיפוסיביות של השמש והרוח, גורמים לכך שנצתרך הרבה מאוד קמ"ר של תחנות סולאריות והרבה מאוד טורבינות וחוות רוח. המסקנה שלו דומה גם לישראל, ואני מראה פה איך נראה שטח של טורבינות רוח ותחנות סולאריות המספק 20% מהחשמל שלנו, או 20% מהאנרגיה שלנו, נכון לתחזית של 2020. המסקנה שלי – היא שזה הרבה, אך אפשרי. כמובן – אנחנו חייבים לחסוך עוד יותר. אבל החלופה – הרבה יותר גרועה. הרבה יותר בני אדם, בעלי חיים וציפורים יהרגו מהמשך "עסקים כרגיל". אם זה בתהליכי כריית המחצבים המאובנים, תאונות שתמיד קורות, שינוי האקלים הקטסטרופלי שמואץ עקב פליטת גזי החממה או מלחמות הנפט השונות. ואם אתם תוהים איך אני מערבב נפט עם חשמל – לשי אגסי דוגמא אחת לפתרון.

אז לסיכום – הפתרונות הכי טובים שיש לנו לייצר את האנרגיה שאנו צורכים (אחרי שינוי תרבותי והתייעלות אנרגטית) עם מינימום השפעה על הסביבה ועל הדורות הבאים הם מקורות האנרגיה המתחדשים. בישראל – זה רוח ושמש. בעיקר שמש – אבל לרוח מקום חשוב ומשמעותי. על זה שאר העמודים בנושא "אנרגיות מתחדשות" באתר – ואתם מוזמנים לכתוב לי למטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This blog is kept spam free by WP-SpamFree.