The end of the road

למרות שתיקת הבלוג בשבוע האחרון, היו הרבה דברים מענינים שרציתי לכתוב עליהם, אך מה שנקרא "גורם עליון" (אחי התאום במקרה זה) מנע ממני לעשות זאת. נגמרה לי הסוללה ב-EVT. כן, פעם ראשונה אחרי יותר משנה, אבל , זה קרה. למעשה, כפי שכתבתי קודם, עד 3000 ק"מ לא שמתי לב לשום שינוי בטווח של הכלי, ולמרות שהנסיעות היום-יומיות שלי מאוד קצרות, מדי פעם יוצא לי לסוע 40-30 ק"מ, ולפי מצב נורות החיווי והיחס של זה למצב לפני שנה, ראיתי שהמצברים נשארו עם אותה קיבולת. בין ה-3000-3500 לעומת זאת חלה ירידה, ושבוע שעבר גיליתי מה הטווח הנוכחי של הכלי – כ-30 ק"מ בלבד. להזכירכם, הטווח המקורי היה כ-50 ק"מ, וזאת בנסיעה של כ-50-45 קמ"ש ממוצע. גם באותה נסיעה שבוע שעבר, כרגיל, השתמשתי בתאוצה בצורה מאופקת, למרות שב-15 ק"מ הלוך (ת"א-פ"ת) נסעתי על power רב הזמן (מיהרתי). לכן, סביר שנסיעה יותר רגועה ועל economy (ארבעים קמ"ש) היתה מאפשרת גם 35 ק"מ.
הייתי במוסך שבוע שעבר, לבדוק את מצב המצברים – משה , המוסכניק של אקומוטורס, מודד את המתח תחת עומס, כלומר תו"כ משיכת זרם מהמצברים, ולפי רמת המתח הבננו שכל המצברים באותה רמה, כ-80% מהמקורי. לפי הטווח הם כבר פחות מזה, אך הפואנטה היא שאין מצבר אחד שנדפק יותר מכולם, ולכן מה שכתבתי בפוסט האחרון, לגבי החלפה של מצבר אחרי מצבר לאורך השנה הקרובה לא יתאפשר ואני אצתרך להחליף את כולם בבת אחת. וזה רע. למה? כי זה אומר שאם אני ממשיך, הטווח ירד בהדרגה, וברגע שזה לא יהיה מספק אוציא בבת אחת 1600 ש"ח על סט מצברים חדש. אם אחד היה נדפק קודם, הייתי יכול להחליף אותו ולשמור על טווח סביר בשנה הקרובה תו"כ שההעלות היתה מתחלקת על פני שנה. אם אני מחליף את המצברים עכשיו למשל, אז זה אומר שהעלות של ה"דלק" שלי גבוהה בכמה אחוזים מזו של טוסטוס בנזין. כמובן ששכלול הביטוח החקלאי הזול ואפס עלות תיקונים מחזירים את הענינים לטובת החשמלי, אך המוסר השכל הוא – ללכת על ליתיום.
מי שקונה EVT היום – שיקנה ב-14,000 את הגרסא עם הליתיום, שווה את ההבדל.

על אודות חנן

טיסנאי (חופשיים) שעשה הסבה תחביבית לטורבינות רוח קטנות אחרי הצבא (2001). בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון (2006), ומכון ויצמן (Msc אנרגיה סולארית וארוסולים 2010), עוסק ועסק בתחום אנרגיית הרוח (בונה טורבינות רוח מ-2001) , אנרגיה סולארית (PV ותרמית), אופניים חשמליים (עוסק בתחום מ-2005) ואנרגיות מתחדשות בכלל. נכון ל-2011 - עושה דוקטורט בטכניון, בנושא "מיקום אופטימאלי של טורבינות רוח באזור הררי".
פורסם בקטגוריה חשמלי דו גלגלי, ללא שיוך. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על The end of the road

  1. מאת געש‏:

    נסעתי פעם בנסיעת מבחן ב-EVT.

    זה בהתחלה נחמד, אבל אחרי שהמצבר מתרוקן קצת, כל הזמן יש הרגשה כאילו שאני חי על זמן שאול, ובכל רגע עומדת להגמר לי הסוללה (במיוחד אם אני נמצא בעליה, או עוזב את מצב חסכון).

    אז נכון, זה נורא נחמד שזו אנרגיה ירוקה, אבל הכלי ממש מוגבל, ונראה לי שאם משווים אותו לטוסטוס רגיל, אז החסכון (גם בכסף וגם בזיהום) עלול להיות זניח. נראה שהחסרונות שלו עולים על היתרונות..

    אני מת כבר שיגיעו פתרונות תחבורה ראויים. אני מרגיש שהרכבים ההיברידיים הם בכיוון הנכון – רק חבל שהם עדיין כל כך יקרים.

  2. מאת חנן‏:

    אני ממש לא מסכים געש.
    כמו שעם רכב בנזין אתה צריל להיות אחראי, אחרת תגמור בלי דלק (או שמן או מים) כך גם ברכב חשמלי.
    כל ההבדל הוא במגבלות. וזה הבדל מהותי, שלא יהיה ספק. זה הרי ברור לי לפחות כמו כל אחד אחר.
    אבל אין סיבה להיות בהרגשה של זמן שאול, זה לחלוטין פסיכולוגי. מה שצריך – זה להכיר את הכלי. במקרה שלי, שנה של נסיעות ללא בעיות היו כי אני יודע מה המגבלות ולא ניסיתי לעבור אותם ואז להתנהג כמופתע כשנגמרת הסוללה.
    בדגמים הבאים צריך להיות מד דלק אמיתי, כזה שמודד את הזרם היוצא מהמנוע ועושה אינטגרל של הזרם והזמן שהמנוע פעל כדי לתת לרוכב מדידת מצב מצבר אמיתית, ולא מד מתח כפי שיש ב-EVT למשל, שנע לפי שיפוע העליה כשהמצבר עובר את החצי, ובאמת לא נוסך בטחון במי שלא מודע ליכולות הכלי.
    אנחנו עוד לא שם. ה-vectrix שם דרל אגב, אם יש לכם 47,000 ש"ח פנויים לענין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This blog is kept spam free by WP-SpamFree.