אופניים מתקפלים והעיר הגבוהה

שנים נסעתי על אופניי הרים מתקפלים. לפני שהתחלתי ללמוד בטכניון, ב-2002, הגעתי למסקנה שהדרך הכי נוחה להגיע מהטכניון לבית הורי בבני ברק, תהיה עם רכבת ואופניים מתקפלים. המסקנה הזו נבעה מכמה מחשבות – התדירות של הרכבת ידועה, והיא עומדת בלו"ז (הרבה יותר טוב מאוטובוסים, עם פקקים וכדומה) , אני אחסוך כך את מחיר האוטובוס בתוך העיר, האוטובוסים בעיר הרבה פחות קבועים וקשה לסמוך עליהם, ועם אופניים אני יודע כמה זמן לוקח להגיע, וזה תמיד אותו דבר. מכיון שהטכניון נמצא בראש הכרמל, ותחנת הרכבת למטה, החלטתי שאצתרך אופני הרים מתקפלים, ולא אופניים עם גלגלים קטנים. התוצאה הסופית היתה אופני הרים מתקפלים של Montague.

אופניים מעולים. היו בבעלותי 4 שנים ונהנתי מכל רגע.
אבל אתמול, למדתי שגם אופניים מתקפלים עם גלגלים קטנים יכולים לעלות את ההר, ובכיף. ה-montague נגנבו לי לפני 3 שנים, ומאז אני חסר אופניים מתקפלים, חוץ מאופני הרים dahon מתקפלים, שלא קרובים בכלל לאיכות של ה-montague, בנוחות הקיפול ובתכונות הרכיבה. הנה תמונה עדכנית –

ל-dahon יצא לאחרונה דגם משוכלל יותר, אך הוא לא מיועד לקיפול בכניסה לרכבת, אלא יותר לקיפול לשם הטסה או הכנסה לרכב לסחיבה לשטח. אז מה, אחי התאום רכש את אחד הדגמים בהם dahon מתמחים – אופניים מתקפלים עם גלגלים קטנים. מכיון שהיה לי חמישי-ששי עסוק, ולא רציתי לקחת אוטו, אז סחבתי לו אותם. מדובר ב-dahon speed, 7 הילוכים, 20" , 12.5 קילוגרם. האופניים מתקפלים בקלות מעוררת התפעלות, דקה – ללא אימון קודם – והם בתוך הקייס, שגם הוא מתוכנן כך שאפשר יהיה להכניס את האופניים המקופלים לתוכו בקלות, בלי ריצרצים או שום דבר בסגנון.

הנקודה הראשונה לה נזקקתי לאופניים, היתה נסיעה מתחנת הרכבת בנתניה, לפרדסיה, למשרדים של סולארפאוור לפגישה של הקואופרטיב. 7.5 ק"מ, כביש שטוח – קלאסי. ההילוכים מתאימים לכ- 30-25 קמ"ש בנוחות, קצת נמוך יותר מהילוכים של אופניי הרים. אבל ביום ששי יצא לי לבדוק אותם בחיפה, ולהפריך את ההגיון שגרם לי לקנות אופני 26" מתקפלים לפני 7 שנים. העברתי הרצאה בביה"ס ליאובק, ואחריה נסעתי לטכניון. מדובר ב-45 דקות של עליות וירידות. קריעה. למרות תנוחת הרכיבה הזקופה – מאוד נהניתי מהרכיבה. הניסיון הזה חיזק אצלי את ההבנה שהזוג המתקפל הבא שלי יהיה עם אופני 20".

ובלי קשר בכלל, ראיתי עכשיו TED נהדר של ישראלי שמלמד ב-MIT, פרופ' דן אריאלי, מחבר "לא רציונאלי ולא במקרה" שאמור לצאת בקרוב בתרגום לעברית (מצחיק, לא?). בהרצאה הוא מדבר על התמצית של מה שלמד מניסיונו במחקר על קבלת החלטות ורמאויות קטנות, שהתחיל מניסיונו הכואב כחולה עם כוויות בכל גופו, שהתמודד עם השאלה "איך הכי פחות כואב להוריד פלסטרים מכוויות?"

על אודות חנן

טיסנאי (חופשיים) שעשה הסבה תחביבית לטורבינות רוח קטנות אחרי הצבא (2001). בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון (2006), ומכון ויצמן (Msc אנרגיה סולארית וארוסולים 2010), עוסק ועסק בתחום אנרגיית הרוח (בונה טורבינות רוח מ-2001) , אנרגיה סולארית (PV ותרמית), אופניים חשמליים (עוסק בתחום מ-2005) ואנרגיות מתחדשות בכלל. נכון ל-2011 - עושה דוקטורט בטכניון, בנושא "מיקום אופטימאלי של טורבינות רוח באזור הררי".
פורסם בקטגוריה TED טב"ת, כללי, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This blog is kept spam free by WP-SpamFree.