הדרך המהירה לפרופסורה

בארט וסינתה גרים בפרו כשנתיים וחצי (במקור מארה"ב), עובדים עם השכבה העניה של פרו מטעם הכנסייה הקתולית. הם חיים יחד עם שני הבנים שלהם בשכונת אל פורביניר בטרוחיו. אל פורבניר זוהי השכונה הממוקמת בפאתי העיר לשם מגיעים המהגרים מההרים שמגיעים לעיר במטרה למצוא חינוך ושירותי בריאות טובים יותר להם ולמשפחתם.

כיון שהם אינם בעלי מקצועות מוגדרים (רובם ככולם עבדו כחקלאים בהרים) קשה עד בלתי אפשרי להתאקלם בחיי העיר. חלקם עובדים בתעשיית הנעליים, חלק עובדים בעבודות השחורות בעיר ורובם מובטלים. אנשי העיר מרגישים עליונות על אנשי ההרים (גם אנחנו הבחנו בה) ולא נותנים להם סיכוי להשתלב בחברה. למעשה, ישנה בפרו גזענות פנימית הדבר הגורם אפליה רבה ושימור של המצב הקיים בו עניים נשארים עניים ועשירים נשארים עשירים.

כחלק מעבודתם סינתיה ובארט מפעילים בביתם מרכז קהילתי העוזר לתלמידים עם שיעורי הבית בשעות אחה"צ. התחלתי להתנדב במרכז. אני עובדת עם גילאי 5-6. הספרדית שלי מאד בסיסית אבל מספיקה בשביל ללמד את המספרים (כל עוד לא עוברים את 100 אז זה בסדר) וקצת לעזור בכתיבה וקריאה (בקריאה אנחנו פחות או יותר באותה רמה…). סוף סוף הצלחתי להיקרא פרופסורה. (פרופסורה= מורה בספרדית)

השאלה הגדולה מה צופן העתיד לילדים האלו? האם יצליחו לשבור את מעגל העוני? את מעגל ההשכלה? מעגל הדעות הקדומות? הפתרון הוא חינוך. אבל חינוך מקיף מביה"ס יסודי ועד האוניברסיטה. ליווי וחניכה צמודה כבר מהכיתות הנמוכות. אבל המצב כיום שחלקם אפילו לא הולכים לכיתות הנמוכות אז אוניברסיטה זה עדיין רחוק [אם כי יש תקוה שתי בחורות- נציגות ראשונות של השכונה כרגע לומדות באוניברסיטה!].

בפעם השנייה שנסעתי למרכז עליתי על האוטובוס הלא נכון. אותו מס' אבל הקו עקיף ולא הקו ישיר [בדר"כ זה קורה בפעם הראשונה ולא השניה שנוסעים למקום חדש…]. ירדתי בטעות בשכונה אחרת והתחלתי לחפש את הבית של בארט וסינתיה. התחלתי ללכת בשדות לעבר מבנה שחשבתי בטעות לבית שלהם. שהבנתי שזה לא הבית הנכון התחלתי לשאול אנשים איפה אני ואיך מגיעים לבית של בארט וסינתיה. מזל שקניתי מים באותו יום כי הלכתי הרבה והיה חם בשעות הצהריים. בהתחלה קצת חששתי מהסיטואציה. בכל זאת האיזור המסוכן של העיר, אין לי מושג איפה אני, אני לא יודעת את השפה. אבל כל האנשים שפגשתי בדרך היו מאד מסבירי פנים ואדיבים וניסו לעזור לי להגיע למחוז חפצי. אז הבנתי שאנשים מטיבם טובים ורוצים לעזור ואסונות יכולים לקרות גם בשכונת העוני אל פורבינר באמצע היום וגם בשכונה האמידה שאנו גרים בה בטרוחיו וגם במרכז תל אביב ואפילו במרכז המושבה בזכרון יעקב.

במקביל להסתבכות שלי בשכונה חנן אכל ארוחת צהריים בארגון. כאשר מייקל וסניור אבל מבינים שנסעתי לבדי באוטובוס לשכונה הכי מסוכנת בטרוחיו הם מתחילים לספר לחנן סיפורי זוועה על השכונה ולגרום לו יסורי מצפון על איך הוא נותן לי ככה להסתובב לבד באיזורים המסוכנים האלו. אחד הסיפורים שהם סיפרו לו היה על מקרה בו מייקל וסניור אבל הגיעו לאל פרובינר ובדיוק התנהל במקום קרב כנופיות עם אש חיה. סניור אבל ביצע רוורס ויצא במהירות מהשכונה.

לדברי בארט זה אכן נכון שכנופיות שולטות בשכונה ושהמשטרה לא מעיזה להיכנס לשכונה. בפעם האחרונה שהוא ליווה אותי לאוטובוס חזרה לטרוחיו הוא הראה לי בחור שנקלע לקרב בין כנופיות קיבל בשוגג כדור. למזלו בדיוק עבר אוטובוס שלקח אותו ישירות לבית חולים דבר שהציל את חייו. כמובן ששום תלונה לא הוגשה למשטרה. בארט סיפר שהועבר אליהם המסר שהוא וסינתיה פתורים מתשלום הגנה לכנופיות. בגלל שבארט וסינתיה עוזרים למשפחות ולילדים של אנשי הכנופיה אין להם מה לדאוג ואף אחד לא ישדוד אותם. למרות כל זאת טוען בארט שלא מסוכן בשכונה שלהם ואין בעיה להסתובב ביום.

האמת כהרגלה נמצאת באמצע.

על אודות יערה

יערה למדה וטיילה בתיכון הסביבתי בשדה בוקר, היכן שאביה מלמד כרגע, ומאז ליבה נמצא שם. בטכניון למדה הנדסת כימיה, ומאז עבדה בחברת טבע כפר-סבא.
פורסם בקטגוריה ללא שיוך, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This blog is kept spam free by WP-SpamFree.