גם אנחנו הגענו למאצו פיצו!

DSC_0097חמישה ימים. טרק מאורגן, יחד עם הילה ואביב, חברים ממכון ויצמן, מסטרנטים טריים. פרדות, מדריך, 18 טיילים, 1500 מטר טיפוס על פני יומיים, שהתחילו מ-3100 מטר. לא יודע לגביכם – אבל עלי הגובה משפיע. קשה לנשום. על יערה לא (מניאקית. היא הולכת לאט גם ככה. ולא מקבלת את הכאב ראש!). ללעוס עלי קוקה עוזר מאוד, אבל עדיין הגובה הורגש. הילה ואביב היו כבר לקראת סוף הטיול שלהם כשנפגשנו, וסיפור אחד שהם סיפרו לנו, חיב להכתב פה – כי הוא טומן בחובו מוסר השכל חשוב! אז סיפור שהיה כך היה: אביב והילה התארגנו לטיול יחד עם עוד קבוצת ישראלים, באיזה כפר קרוב לנקודת היציאה לטרק. מזג האוויר לא נראה טוב. למעשה, אחרי שהתחילו, הם ראו שהם הקבוצה היחידה באזור, ואפילו השומר בבוטקה של הכניסה לשמורה לא היה נוכח. אך הם המשיכו במסלול. לאט לאט מזג האוויר התחיל להתפרע, הרוחות התחזקו, והחל לרדת גשם. בתחילה גשם קליל, אך הוא התחזק אט אט. החבורה שמה על עצמה את בגדי המגן, כיסויי הגשם השונים לתיקים, אך הגשם נהיה עוצמתי יותר ויותר, והוא החל חודר לבגדים. בד בבד, הקור החל חודר לעצמות. מה אומר – סערה! אביב וחברים אחרים בקבוצה החלו לאבד תחושה באצבעות הרגליים והידיים, סימנים של היפותרמיה, הראות נהייתה מחרידה, והם עדיין לא עברו את נקודת הציון של אמצע המסלול לה חיכו! כשהיו ממש אובדי עצה, הילה, בוגרת תואר ראשון בגיאופיזיקה – מדעי כדור הארץ, חשבה לפתע בקול "מאז שהתחלנו ללכת – הרוח היתה בגב שלנו. הי! אנחנו מתקדמים אל לב הסערה! בואו נהפוך כיוון, נחזור על עקבותינו ונצא מהסערה". אביב, בוגר תואר שני בפיסיקה במחלקה למדעי הסביבה, מיד הבין את ההגיון, והקבוצה הסתובבה 180 מעלות והחלה לחזור. וראו איזה נס מדעי – הרוח שכחה, האוויר התחמם, והראות השתפרה עם כל שעל ושעל! ותוך 10 דקות הם היו מחוץ לסערה. אז פעם הבאה שאמא או אבא שואלים "אבל מה תעשי/ה עם זה?!" תגידו לה – נציל לעצמנו את החיים! עכשיו, כדי שהמשפט האחרון יוכל להיות נכון, צריך לפחות לשכנע את צה"ל שהוא צריך עתודאים בוגרי מדעי כדור הארץ וכדומה…
מה לגבי שאר הקבוצה? קבוצה מגוונת ומפולפלת.

salkantai relatedארגנטינאי (38, מתרברב במשקה שלו) שעובד ב-18 שנה האחרונות כנהג מונית במיאמי, ובא מצויד בבקבוק קוקה קולה 330 מ"ל מלא קלות באיאוואסקה. סם הזיה עשוי מקקטוס, שני רק לסן פדרו.
טכנאי דנטלי מגרמניה (35~, בצד השמאלי של התמונה), שאחרי הטיול מחפש עבודה בברצלונה (לעשות כתרים זה אחת העבודות האלה שצריכים בכל מקום). פרדי (18) בריטי בנוי היטב שעבד בהרס בנינים בשנה האחרונה, ראש פתוח קורא הרבה והיה הרבה על מה לדבר איתו. הטרק – המכונה סלקנטאי על שם ההר דרכו עוברים ביום השלישי – עצמו היה מדהים, הנוף מהמם – הררי מושלג, שהתחלף בהדרגה לעמק ירוק. ביום הרביעי נאלצנו לעבור נהר שוצף ע"י קרונית-אומגה. אמצעי תחבורה לא כל כך נדיר במחוזות פרו. את יערה המעבר הזה קצת הפחיד, את חנן בכלל לא. לכן מזל שחנן הוא זה שנתקע בהגיעו לנקודת הסוף (!). ע"י משיכה של הכבל בכיוון השני על ידי מספר אנשים שחררה את הכבל וחנן הגיע בשלום לגדה.

salkantai related

עוד הליכה בדרך עפר ואז הליכה לצד פסי הרכבת. הגענו לעיר aguas caliente (או "מים חמים") שהיא עיר שהוקמה לטובת התיירים במאצו פיצו. לילה במלון, ארוחת ערב טובה ושינה קצרה. למחרת בארבע בבוקר מתחיל המרוץ למאצו פיצו. רק 400 תיירים מורשים לעלות לטפס על ההר שנקרא וינה פיצו וכמובן שאנחנו תיכננו להיות חלק מהם. יערה והילה שלחו את חנן ואביב לרוץ לשער האתר. כשיערה הגיעה (אחרונה מבין הארבע) לשער האתר, עדין היה אפשר להשיג כרטיס כניסה להר… אבל תמיד טוב להיות בצד הבטוח!

DSC_0409

מאצו פיצו מדהימה, לא רק בזכות העיר (אם כי לטעמי Kuelp הפחות מוכרת בצפון פרו מרשימה יותר מבחינה ארכיאולוגית) אלא אולי בעיקר בזכות נוף ההרים המשוננים המקיף אותה. בפירוש לא משהו שרואים כל יום.

DSC_0119

DSC_0072

על אודות חנן

טיסנאי (חופשיים) שעשה הסבה תחביבית לטורבינות רוח קטנות אחרי הצבא (2001). בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון (2006), ומכון ויצמן (Msc אנרגיה סולארית וארוסולים 2010), עוסק ועסק בתחום אנרגיית הרוח (בונה טורבינות רוח מ-2001) , אנרגיה סולארית (PV ותרמית), אופניים חשמליים (עוסק בתחום מ-2005) ואנרגיות מתחדשות בכלל. נכון ל-2011 - עושה דוקטורט בטכניון, בנושא "מיקום אופטימאלי של טורבינות רוח באזור הררי".
פורסם בקטגוריה טיולים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

This blog is kept spam free by WP-SpamFree.